"המסתורין האמיתי שבעולם הוא הגלוי, לא הנסתר..." אוסקר ווילד

צ'י – נִצְחִיּוּת העכשיו

מאמר מאת רפאל בר לב, ESIM צ'י קונג בירושלים:

צ'י – נִצְחִיּוּת העכשיו, התפשטות וְהִתְרַחֲבוּת.

בכוונתי להרחיב ולבחון במאמר זה את המשפט האומר: הכל נמצא כאן ועכשיו, הכל נמצא בְּכָל כּל שהוא.
אני מזמין את הקורא להשתתף עימי במסע מרתק בנבכי העכשיו.
עד היום, למרות נִסיונות חוזרים ונשנים, אף אחד לא מצא את הנתיב הַחוּצָה מגן המבוכים הזה שנקרא "עכשיו".
אני מציע לקחת כיוון אחר. נישאר בגן המבוכים של העכשיו מתוך בחירה חופשית, תוך הערכה לַעָצְמָה, לייחודיות ולמלאות שבו, כי לאמיתו של דבר הגן שנקרא  עכשיו הינו למעשה גן העדן האבוד. הגן אותו האדם מחפש משחר הימים. אבל לא נקדים את המאוחר, עכשיו.

שעון הזמן היחיד והנצחי הקיים באמת, נתקעו מחוגיו לפני עידנים ועד היום אף שען לא הצליח לתקנו. מחוג זה נתקע על שעה מוזרה שֶׁשְּׁמָהּ  עכשיו. שעה שלא זזה לשום מקום, לעולם לא מְאַחֶרֶת ולעולם אינה מקדימה, תמיד אבל תמיד מגיעה בדיוק בזמן, עכשיו.

אני יודע שיש מי שייקח דימוי זה בהומור וידחה את אמיתותו מכל וכל, אך מי שיתייחס לכך ברצינות ויבדוק זאת עשוי לגלות דברים החל מיוצאי דופן ועד מוזרים בפרק הזמן הזה הַמְּכֻנֶּה עכשיו.

הִתבונן לרגע על שעון היד בפרק ידך, האם אין הוא מורה כעת על השעה עכשיו? כי אלמלא היה מראה כן, היית ממהר לתקנו! האם אין אנו בוחרים שעון בין השאר עקב אמינותו המוכחת לדייק בזמן ולהצביע תמיד על השעה שהיא….עכשיו?!

אנחנו יכולים להשתעשע עם רעיון זה ולקבל תוצאות מגוונות ולדוגמא:

“If you were to ask me the best time of day to fall in love, I'd say, "Now". But you'd also have to remember to factor in the fact that my watch is eleven minutes fast.”  Jarod Kintz

אם כן, מה כל כך חשוב לנו בפרק הזמן הזה שאינו תוצאה של סיפרה מסוימת או של מצב השמש או הירח בשמיים או של מצב רוחנו המשתנה וכדומה? מה כל כך מיוחד בו?

סיפורים על מסעות בזמן היו מאז ומתמיד כר פורה לַדִּמָּיוֹן להפליג בהם והמרתקים שבז'אנר הספרות הבדיונית. אבל, וזה אבל גדול (שנראה אמנם טריוויאלי), גם אם היה באפשרותנו לנוע בזמן לֶעָבָר או לעתיד, נקודת הזמן אליה נגיע תהיה  עכשיו. נפגוש בה, כמו תמיד, את ה"שעון המקולקל" הזה שמצביע על שעה אחת קבועה – עכשיו.

הזמן ( העבר, ההווה והעתיד) חבוק בנצח של העכשיו. דומה הדבר להתרחשות במספרים אשר חבוקים לנצח על ידי עשר הספרות ולא יכולים לחרוג מהן. עשר הספרות מ-0 עד-9 מאפשרות קומבינציות אין סופיות אבל לעולם לא חורגות מ-10.

השאלה המתבקשת היא: מה לכל זה ולצ'י (או צ'י קונג) ולפילאטיס?
שאלה הוגנת לכל הדעות והתשובה (או לפחות הניסיון לתשובה) עשוי להפתיע.

אבל.. לפני שננסה לתת מענה (חלקי) לשאלה, עוד מספר הבהרות:
לכל אורכם של המאמרים הפזורים באתר ניסינו להצביע על תכונות מיוחדות המאפיינות את הצ'י, על שפתו הייחודית, על חשיבות התרגול העצמי, על חשיבות המצב המנטלי בו נמצא המתרגל, על היכרות עם תכונותיו של הצ'י ועוד. מוטיבים האמורים לשמש כסוג של מצפן או נקודת התייחסות למקום בו הנני (עכשיו) ביחס למצב אותו אני מעוניין לחוות או ליצור.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאנו מכירים בקיומו של צ'י, או אנרגיה (ולצורך העניין כל שם אחר יהיה טוב באותה המידה) הקיימת וממלאת את המרחב, יהיה זה מרחב קרוב כגוף, שלד וכדומה או המרחב ההכרתי או מרחב החלל שסביבנו.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאנו גם מסכימים על כך שצ'י הינו מופע אנרגטי. מופע אנרגטי זה יכול ללבוש צורה בעולם הממשי ובאותה עת להיוותר סמוי מעין, לא מוחש (שזה לא אומר – לא קיים).

צ'י, כמו כל מופע אנרגטי אחר מתקיים אך ורק בעכשיו. לנתון זה השפעה מרחיקת לכת במסגרת מכלול התובנות שהמתרגל ראוי שייתן את דעתו עליהן. כאשר משלבים הכרה זו בעכשויות של הצ'י, עם הנחת היסוד של תרגול צ'י קונג האומרת: "לאן שתשומת הלב פונה הצ'י חייב לעקוב", מתקבל כוח מיוחד במינו שהמתרגל יכול ללמוד לעצבו, להנחותו ולהובילו. הצ'י אז הופך לחומר אלסטי המתמסר בקלות ללישה, עיצוב, איסוף וצבירה, חדירה, בעל יכולת ניקוז ועוד. כשאנו נחשפים ליכולת זו הַמֻּבְנֵית (built in) בצ'י, עשינו צעד משמעותי בחשיפת היכולות התרפויטיות של ESIM צ'י קונג.

בנקודה זו של הדיון חשוב לשלב מוטיב שבדרך כלל איננו קושרים אותו לתרגול "פיזי" כפילאטיס או צ'י קונג ומוטיב זה הינו: התרגשות או Excitement.
חשוב להבין שהתרגשות במובן בו אנו עוסקים כעת שונה מאוד מהפירוש שאנו בדרך כלל מעניקים לַביטוי התרגשות: עבורנו התרגשות מייצגת יותר סערת רגשות ובדרך כלל כאוטית באופייה בעוד שהכיוון מבחינתי שהתרגשות מצביעה אליו הינו, האפשרות לנקז ובכך להעצים את הזרימה האנרגטית בכיוון אחד. דבר זה בא לידי ביטוי בְּעוררות של מערכת רגשית מיוחדת במינה המצליחה לעקוף את המבנים האינטלקטואלים/מחשבתיים הנוקשים. עוררות או ריגוש זה, יכולים להתרחש רק בעכשיו.
בחברות קדומות נהוג היה להגיע למצב זה בעזרת טקסים אקסטטיים שונים, בעזרת צמחים פסיכודליים וטכניקות נוספות שאפשרו מעברים הכרתיים.

בקיבוץ נאות סמדר שבו חייתי, נהוג היה להיכנס למצב של טראנס בעזרת מוזיקה שנכתבה במיוחד לאירוע זה ונוגנה בעוצמה רבה בחדר חשוך. אירוע זה כונה "קשב חושי" ומטרתו הייתה לעורר במשתתף מגע עם תודעה אחרת, שוב מתוך כוונה "לעקוף" את המערכת המחשבתית הדומיננטית.
הנזיר טיך נהאט האן מנחה את תלמידיו בדרך של קשיבות – mindfulness, שוב מתוך כוונה להיות כאן ועכשיו.

חשוב לציין פעם נוספת שעכשיו אינו פרק זמן הלכוד בין העבר לעתיד. עכשיו הינו מצב קיומי מוחלט. עכשיו מתפשט ומתרחב וכולל את הכל בתוכו והינו מצב הכרתי חי ותוסס. היקום מהווה דוגמא מצוינת לכך, היקום מתפשט ומתרחב בעכשיו ו"מותח" את גבולות העכשיו, אולם כל היקום כבר קיים  עכשיו. הבריאה נסתיימה והיא שרירה וקיימת במלואה. מה שאיננו או לא קיים – איננו חלק מכל זה! (שוב לכאורה משפט טריוויאלי אולם ההשלכות הנובעות מהבנה אמיתית של משפט זה עצומות).

מעט מבלבל? אולי, אך כאן עומד לעזרתנו כלי נפלא הנקרא מדיטציה.
אני ממליץ לכל מי שמעוניין בכך לקחת איתו את השאלות המעניינות אותו לתוך חדר השקט הפנימי של המדיטציה ולהקשיב. שזה אומר להוות כלי קליטה לתשובות ולאינפורמציה שתגיע.
והיא תגיע!!!

עבור מי שמעוניין אתאר את התהליך כפי שהוא עובד עבורי, וכל אחד רשאי לשנותו כך שיתאים לו והוא כך: יש לי שאלה, רצון להבהיר, גירוי להבנה. אלה קיימים כל הזמן ואין צורך להמציא אותם, כך שאני בוחר את מה שהכי "בא לי" עליו, הכי כייף לי להתעסק איתו ואני מרגיש הכי חם לגביו. אני מתווה לעצמי שאלה כל שהיא בעניין בו בחרתי. שאלה שהיא יותר בגדר כיוון כללי ומשתדל לא "לחטט" בעניין וכמה שפחות ל"התעסק" בו.
אני שואל את השאלה שברשותי פעם אחת ואני עושה זאת בכל דרך שמתאימה לי באותו הרגע (חושב אודותיה, כותב אותה וכו').
אני אז מתפנה (בכל דרך שמתאימה לי) להקשיב לתשובה.
על ידי כך שאינני מתעסק לא בשאלה ולא בתשובה האפשרית, אני מאפשר על ידי  אי-עשייה לְמרחב פנוי (סוג של רִיק) להיווצר והתשובה זורמת לתוכו. ניתן לראות זאת כווקום הנוצר והתשובה נשאבת פנימה. מקום/מרחב חייב להתפנות על מנת שדבר חדש יוכל להיכנס.

סיפור הזן המפורסם מדגים זאת יפה:

מספרים על פילוסוף המגיע אל מורה זן.
מבקש הפילוסוף ממורה הזן ללמוד את תורתו.
אומר לו מורה הזן – "אדרבה, שב בבקשה".
מתיישב הפילוסוף ומורה הזן מוזג לו תה, אל תוך הכוס המונחת לפני הפילוסוף.
אלא שמורה הזן לא מפסיק לשפוך את התה לכוס.
הפילוסוף מבולבל והתה מתחיל כבר לגלוש אל מחוץ לכוס.
שואל הפילוסוף המבולבל את מורה הזן – "מה אתה עושה?"
עונה לו מורה הזן – "אתה דומה לכוס התה, אתה מלא מדי".
"קודם רוקן את הכוס שלך ורק אחר כך תוכל ללמוד את תורתי".

הבריאה פשוטה היא. המוח או ההכרה שלנו התרגלו לראות את הדברים באור מורכב ובכך אנו מונעים מעצמנו בהירות ותובנות שהן מנת חלקנו וזכותנו בהיותנו חלק מכל אשר נִמצא ונִמצא בנו.

תודה.

איריס ורפאל בר לב, ESIM – פילאטיס וצ'י קונג בירושלים.

חזרה למעלה