המיתוס של ההזדקנות

מאמר מאת איריס בר לב:


חידת הספינקס העתיקה שואלת: מיהו זה שיש לו קול אחד, והולך בבוקר על ארבע רגליים, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?
תשובתו של אדיפוס היא: האדם, אשר בשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא אונו הולך על שתיים, ובערוב ימיו נעזר במקל הליכה.
זוהי התשובה לחידת הספינקס, אבל היא איננה פותרת את החידה השנייה שמתעוררת בעקבות הראשונה:

מדוע זה שבני האדם שלמדו ללכת על שתיים בזקיפות קומה, עלולים לאבד את היכולת הזו?

ההנחה המוקדמת והתפיסה הרווחת היא, שתהליך ההזדקנות עצמו הופך אותנו במידה רבה נכים.
ההנחה המוקדמת הזו התקבלה כבר במאה החמישית לפני הספירה כאשר סופוקלס כתב אודות חידת הספינקס. אך התפיסה הזו ממשיכה להתקבל על ידינו גם במאה ה-21 כמובנת מאליה.

כיום אנחנו עדיין בטוחים שהגיל הוא הגורם העיקרי בגללו הגוף נעשה איטי, נוקשה, כואב ובלתי מאוזן.
אנחנו מסיקים שתבניות-יציבה מסוימות המשויכות לזקנה, הן פשוט חלק ממה שקורה לגוף עקב הגיל.
בעוד שהאמת היא שכל תבנית-יציבה היא ביטוי של אחד או יותר משלושת הרפלקסים, 
שנובעים מSMA – שיכחון חישה-מוטורית.
אם לא מטפלים בשורש (ביכולת של המוח לתת הוראת שחרור), תבנית-היציבה או התנועה הלקויות מעמיקות עם השנים. לא כתוצאה מהשנים.

המוח שלנו מאורגן להיות אמון על שלומנו וביטחוננו. זהו רפלקס הישרדותי.
המוח תמיד שואף להביא אותנו למקום הבטוח, המוכר, הידוע, זה שחזרנו עָלָיו וְאֵלָיו פעמים רבות, על אף שלא תמיד זה המקום המיטיב ביותר.
ומסיבה זו המוח מסגל ומקבל את אותה תבנית-יציבה כנורמלית.

כל תבנית-יציבה-מוחזקת החלה בניסיון של המוח להגן עלינו מפני סכנה או מפני פגיעה חוזרת.
דוגמא: אם אתם רגישים לדגדוגים ומישהו ידגדג אתכם במותן, רפלקס ההגנה יכווץ את השרירים במותן, ירים ישבן אחד מהמושב, הכתף תעלה לכיוון האוזן, הראש ייטה לצד, והכל בכדי להימנע מהדגדוג.
אם נחזור על פעולה זו שוב ושוב, תבנית-הכיווץ של המותן והכתף תהפוך לרפלקס-מותנה-קבוע.   
אם לא נשתחרר מתבנית זו, כלומר אם לא נחזיר למוח את יכולת-החישה-והבקרה-המוטורית, לא זו בלבד שהתבנית תישאר אלא היא גם תעמיק עם השנים.

שריר מוחזק – איננו חזק.  שריר תפוס – איננו יעיל.
המוח והמערכת-העצבית יחפשו את הדרך לפצות על חוסר היעילות שנוצרה.
זה מצב שבו יש בזבוז גדול של אנרגיה אשר יקבל ביטוי בכל תנועה במרחב.

כלומר חשוב להבין:
💡 תשישות הגוף בעת זקנה איננה הכרח!
💡 אין זה הגיל שאחראי לשינויים ביציבה, אלא ההשתרשות של אחד משלושת הרפלקסים.

החדשות הטובות הן – שיש דרך להשיב שליטה מוטורית, חיוניות, ולהשתחרר מכאב.
למן הרגע שהתרוממנו על שתי רגלינו, אנחנו לא מוכתבים "לנוע אחורה" בהתפתחות.
זהו מצב שניתן גם למנוע, והוא גם מצב הפיך!
וההיווכחות בכך זמינה לכל אחד. בכל מצב ובכל גיל.

הקסם האמיתי הוא – שזה ממש ממש פשוט ונעים לעשייה

איריס בר לב
0523-484-047

שיעורים קבוצתיים בימים:
שלישי וחמישי ב- 19:30 ,  רביעי 09:00

סדרה של 6 טיפולים סומטים קלינים

לקריאה נרחבת על SMA ומיתוס ההזדקנות

כיצד מתרחש שיכחון-חישה-מוטורית

תרגום מספרו של תומס האנה:
Thomas Hanna – Somatics; Reawakening The Mind's Control Of Movement, Flexibility, And Health

אטרופיה: תפקידה של כניעה הדרגתית
שום עצה אינה בוגדנית יותר מזו: "עכשיו כשאתה מזדקן, אתה צריך להאט קצת". זהו מסלול המוביל ישירות להתדרדרות.
עצה כזו אינה רק מחלישה, היא גם קטלנית.
זהו חלק מן המיתוס המסורתי של ההזדקנות שככל שהגיל עולה צריך להקטין את הפעילות הגופנית. אבל חוכמה עממית יכולה להיות מאוד לא נכונה. ובמקרה זה, מביאה לאובדן של הרווחה והעצמאות כי היא מטיפה להימנעות.
האמת שונה מאוד. אם אתה רוצה להצמיד מוטו על הקיר שלך, תצמיד את זה: "פונקציה שומרת על מבנה." המוטו הפופולרי יותר הוא: "השתמש בו או תאבד אותו." עצה זו נכונה אנטומית, פיזיולוגית ונוירולוגית.
לדוגמה:
אם העצמות שלנו לא משמשות אותנו באופן קבוע לשאת משקל ולהחזיק כוחות חזקים, הם הופכים לרכים.
אם השרירים שלנו אינם פעילים באופן קבוע בפעילויות מאתגרות הדורשות מיומנות, הם הופכים חלשים יותר ומגיבים פחות.

אם תאי המוח שלנו אינם מעורבים באופן שיטתי במגוון רחב של פעילויות רצוניות, הם מתדרדרים.
הריכוך, ההיחלשות, וההידרדרות של המשאבים שלנו מתרחשים בהדרגה ובחשאי – לא בגלל ההזדקנות אלא בגלל מה שאנחנו מפסיקים לעשות!
אלה המאמינים כי הם צריכים 'to take it easy' ככל שהם מתבגרים מוליכים את עצמם שולל. אלה הם אנשים המכניעים את תפקודי החיים שלהם לאט ובהדרגה לכדי כיליון.
עבור רוב האנשים עצם ההתבגרות, ההתברגנות וההתיישבות לחיים הבוגרים הוא מעשה של ריקבון. זהו מעשה מכוון ובדרך כלל מחושב היטב של ויתור בהדרגה על היכולות הפונקציונליות שנרכשו בתהליך ההתבגרות.
התבגרות האדם היא תהליך ארוך של למידה, שבמהלכה נבנה רפרטואר של פונקציות שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים. אבל זה לא מה שקורה בדרך כלל. ברגע שאנו רוכשים את הרפרטואר של הפונקציות השימושיות, אנחנו מפסיקים להשתמש בחלקם. זהו מופע של התיישנות מכוונת.
למרבה האירוניה, כל כך הרבה אנשים מתלוננים על התמוטטות המקררים והמכוניות והטלפונים שלהם, ומאשימים את היצרנים בהתיישנות מכוונת של מוצריהם, אך לעתים קרובות ישנם בני אדם שמתפרקים מהתשה מכוונת המובנית באורח חייהם.

אכן, זהו חלק מהחלום האמריקאי של "לעשות את זה". זה מובן מאליו כי אדם ש"יש לו את זה" הוא אדם שהשיג מעמד של עושה כלום – כלומר יכול להרשות לעצמו לא לעשות כלום. גוף בבגד ים ליד בריכת שחייה שוכב ללא ניע על כיסא נוח, הוא הדימוי האמריקאי של "זה עשה את זה." אסור לנו לשכוח עם זאת, שזו גם דמות של פגר מת…
להיות מבוגר אומר שאנחנו כבר לא צריכים לעשות את הדברים שעשינו כילדים. ילדים רצים, אבל אנחנו הבוגרים הולכים. ילדים מטפסים, אבל אנחנו עולים במעלית. ילדים מתרוצצים מתחת לשיחים, אבל אנחנו הולכים סביבם. ילדים עומדים על הראש, אבל אנחנו יושבים על הישבן. ילדים מתגלגלים על הקרקע, אבל אנחנו יושבים על הכורסא. ילדים קופצים מעלה ומטה, אבל אנחנו רק מושכים בכתפינו מעלה ומטה. ילדים צוחקים בשמחה, אבל אנחנו מחייכים באיפוק. ילדים נלהבים, אבל אנחנו זהירים. ילדים רוצים ליהנות, אבל אנחנו רוצים ביטחון.

בקיצור, להיות מבוגר מוצלח ואחראי פירושו להפסיק לפעול ולנהוג כמו ילד.
זהו סימן מקובל של בגרות: להפסיק לפעול כמו אדם צעיר, נלהב, נע קדימה, שואף להתקדם, ללמוד.
אבל לתפיסה זו של בגרות יש תוצאה בלתי נמנעת: ברגע שאנחנו מפסיקים להשתמש בפונקציות האלה אנחנו מאבדים אותם. ואנחנו מאבדים אותם משום שהמוח שלנו, שהוא איבר בעל יכולת אָדַפְּטַצְיָה ועִבּוּד גבוהים, מתאים את עצמו לחוסר הפעילות הזה.
אם פעולות מסוימות כבר אינן חלק מהמלאי ההתנהגותי שלנו, המוח שלנו מוחק אותן. במילים אחרות: שוכח אותן. המודעות המעשית היומיומית של האופן שבו פעולות אלו מוחשות, מרגישות וכיצד הן מבוצעות נמוגה, ושיכחון-חישה מוטורית (SMA) היא התוצאה.

למרבה המזל SMA הוא מצב הניתן לתיקון.
טכניקת אימון-התנהגותי היא דרך ללמוד מחדש מיומנויות מוטוריות.
שמירה על כושר גופני באמצעות סגנון חיים שכוללים תרגילים יומיים מציעה שיטה זולה ובטוחה כדי למנוע התדרדרות מוטורית ומנטאלית.
לסיכום, מיטב הידע המדעי שלנו מצביע ישירות מה שאני מציע: שרבות מהבעיות הגופניות המיוחסות לגיל מבוגר הן בעיות פונקציונליות של חוסר שימוש. אני מתאר את זה כשיכחון-חישה-מוטורית, שהשפעתה זמנית וניתנת למניעה ולתיקון באמצעות תכנית תרגול המבוססת על נוירולוגיה, כגון התרגילים-הסומטיים.

תורגם על ידי איריס בר לב, מתוך ספרו של תומס האנה:
Thomas Hanna – Somatics; Reawakening The Mind's Control Of Movement, Flexibility, And Health

חזרה למעלה