לטלפונים הניידים הראשונים לא היו כרטיסי סים. במקום זאת, הם תוכנתו על ידי ספק, עם “חשבון משתמש” מאוחסן בזיכרון המכשיר לטובת זיהוי ברשת. כרטיס הSIM הופיע בסטנדרט ה GSM  בשנת 1991, ואיפשר לראשונה למשתמשים להפעיל את הטלפון שלהם בכל רשת תקשורת עם המספר האישי שלהם, פשוט על ידי הכנסת פיסת פלסטיק עם שבב.

כל עוד טלפונים ומודמים היו המכשירים היחידים המחוברים לרשת, כולם היו מרוצים. הדבר היחיד שקרה לכרטיסי הSIM במרוצת השנים הוא שהם הפכו ליותר ויותר קטנים: המיני-סים (זה שזכור לנו כ”רגיל” הוחלף במיקרו-סים, ולאחר מכן בננו-סים. אבל הגבול הושג. הננו-סים הוא רק שבב עם קצוות חיבור, ללא מילימטר אחד של עודף פלסטיק.

עכשיו, כשהאינטרנט של הדברים (IoT)  כאן, עם החיישנים, השעונים החכמים ושאר המכשירים הקומפקטיים , אפילו חריץ ננו-סים נחשב בגדר מותרות בלתי קבילה. 

לכן, חדש, מיניאטורי ומותמע, הeSIM.  

במבט ראשון, אולי לא נשמע כמו חדשות מרעישות. עם זאת, השבב האבולוציוני הזה (בערך 5×6 מ”מ, פחות משליש מגודלו של הננו-סים) לא רק מאחסן נתוני מנויים, אלא גם ניתן להוריד אותו דרך האוויר, מרחוק. באופן מעשי, זה אומר שאין צורך להכניס ידנית כרטיסי סים לעשרות אלפי חיישני חניה או מודולי בקרת תאורת רחוב, או להזמין מחדש צי של כרטיסים בעת החלפת מפעיל.